בחופש הגדול לקחתי את הבנים לחוף בהרצליה.
אני חושבת שלא הייתי באיזור של הרצליה פיתוח מאז שסיימתי לעבוד במוזס, אי שם ב2010.
וואו כמה האיזור השתנה. מלא מבנים חדשים, מסעדות אחרות, בנייני מגורים חדשים…טירוף !
אבל הים, אותו הים. כפרה עליו, לא מאכזב, כחול, לא מלא באנשים ויפה כמו תמיד.

ואני, אני אחרת.
כבר לא הנטע של שנות ה20 המוקדמות שלה – צעירה, מבלה, שותה, עפה על החיים, עובדת כפולות ואז לים, תמימה, חולמת, חופשיה.

היום אני הנטע של שנות ה30 המאוחרות.
עייפה רוב הזמן, שותה קפה בעיקר, מלצרית גם היום (גם טבחית, שוטפת כלים, צ’קרית ואחמש”ית), יודעת משהו על העולם הזה ועדיין חולמת (בעיקר על 5 דקות של שקט).

עבר יותר מעשור וחזרתי לאותו החוף שהייתי מבלה בו בת 20, אבל בת 36 עם שני ילדים ועוד קטנציק בבית.

זה היה סוריאליסטי בשבילי. בבום עלו לי זכרונות מתקופת חיים אחרת, רגעים, אנשים, חוויות. והנה אני פה עכשיו עם שני הבנים שלי, יורדת במדרגות לים דרך הבר הקבוע שהיינו יושבים בו אחרי עוד משמרת של הגשת המבורגרים.

ומאוהבת. מאוהבת בשלושה זאטוטים ששינו לי את החיים והפכו אותם ללא פשוטים, אבל מלאים ברגעים קסומים של צחוק, משפטים מצחיקים, למידה, חיבוקים והידיעה שיום אחד הם יטיילו עם הילדים שלהם בסוף אוגוסט ויזכרו במקומות שעשו להם טוב והיו משמעותיים עבורם.